<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
[רי"ף תתקל"ב] ר' יהושע אומ' בניסן נולדו אבות וכו' וא"ת [..] דאמ"ר יהושע בניסן נולדו אבות הא תו למה לי [..מ..] נולד יצחק וי"ל דאיצטריך סד"א כי היכי דאבות דקתני ר' אליעזר אברהם ויעקב ה[..] הכי נמי סבר דר' יהושע קמ"ל.
<h2>דף יב.</h2>
[רי"ף תתקל"ג] תנא באחד בתשרי ראש השנה לירקות מעשר ירק לעניין חדש וישן שאין תורמין מיר[ק] הנלקט ערב ראש השנה על הנלקט אחר ראש השנה. וירק היינו דאזול רבנן בתר לקיטה משום דגייזי ליה כל שעתא והדר צמא וגדל על מי גשמים של שנת לקיטה. למעשרות מעשר דגן ותנא מעשר דרבנן ברישא איידי דחביבא והדר תנא מעשר דאורייתא.
<h2>דף יב:</h2>
[רי"ף תתקל"ג] ולנדרים וכו' הלך אחר לשון בני אדם שאין אדם נו[דר] אלא בלשון שהוא רגיל לדבר ולשון בני אדם תשרי ראש השנה. ותנא דידן דלא קתני לנדרים משום דפשיטא ליה הלך אחר לשון בני אדם.
<h2>דף טז.</h2>
[רי"ף תתקל"ג] מתני' בארבעה פרקים וכו' [התבוא]ה כגון ברד ושדפון. (גמ') נידונת לכ[שעב]ר קודם שנזרע דהינו בפסח של אשתקד נגזר עליו. להבא בפסח זה שעבר עכשו מקרוב. תרי דיני מתדנא שבפסח נידון האי תבואה דק[יי]מא בשדות ומוכנת ליקצר ותבואה שעתידין לזרוע במרחשון הבא. שהפסח זמן תבואה הוא שהתבואה נידונת בו. אמ' הקב"ה הביאו שתי הלחם וכו' וא"ת מה ענין שתי הלחם לפירות האילן דתינח עומר וניסוך המים הוי מאותו המין. ואיכא למימר דאתיא כמאן דאמ' [סנהדרין ע' ע"ב] עץ שאכל אדם ה[ר]א' ממנה חטה היתה. ואי נמי משום דשתי הלחם באות להכשיר הקרבת ביכורים שאין מביאין בכורים קודם שתי הלחם דשתי הלחם היה מתיר של גבוה ועומר להדיוט. [וב]מה בשופר של חרות שנאמ' [ישעי' כ"ז] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול.
[רי"ף תתקל"ה] למה תוקעין ומריעין [כשהן יושבין] פי' מתוך דתק [.. ...] קא בעי דאותו [...] עיקר שהן על סדר ברכות והכי פירושא למה [הנהיגו באו]תן תקיעות ראשונות מיושב ולא פטרו עצמן [בתקיעות דעל סדר] ברכות שהם עליהם חובה ואין יכולין לפטור עצמן מהן.
<h2>דף טז:</h2>
[רי"ף תתקל"ה] כדי לערבב את השטן. ולא שייך בכאן בל תוסיף בעשיית מצוה אחת שתי פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו ובלבד שלא יוסיף ברכה משלו או כגון לולב נוטל וחוזר ונוטל וכן תוקע חוזר ותוקע וכן מתנות בכור אם נתן בקרן שני פעמים אין זה בל תוסיף. ובסוף ראהו ב"ד [כ"ח ע"ב] מתברר זה. כדי לערבב את השטן כדי שלא ישטין עלינו בראותו שכל כך מחבבין את המצות יסתתמו טענותיו. ואית דמפרשי כדי לערבב את השטן משום דתניא במכילתא אחריתי ששלש תקיעות עתיד הקב"ה לתקוע לעתיד לבא אחת מהן להמית מלאך המות והוא שטן והוא מלאך המות ע[...] כשתוקעין שניה מעומד יהיה סבור מה זה הלא למצות ראש השנה כבר תקעו מיושב ויתירא שזו היא התקיעה שימות בה והגיע זמנו ליפטר מן העולם ויבהל לבקש על נפשו ואל ישטין עלינו. והרב ר' אשר בן הרב ר' משולם ז"ל כתב אע"פ שלא כתוב בתורה דראש השנה הוי יום הדין ראיה לדבר מכיון שצוה הכתוב לתקוע ולהריע ביום טוב זה נראה שהוא יום דין לכך תוקעין כדי שיעורו הישנים מתנומתם ויתפללו ויעשו תשובה. ועל דרך זה נראה לרבינו לפרש כדי לערבב את השטן דקימא לן הוא שטן הוא יצר הרע והיצר מת בשמעו קול שופר כענין שנא' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ואז יכנע לבבם הערל ואל יתגבר יצרם עליהם ויעשו תשובה בלב שלם ונכון הוא. כל שנה שאין תוקעין בתחלתה ולאו דאקלע ראש השנה בשבת אלא דאתיליד אונסא. בה"ג.
[רי"ף תתקל"ו] של אותה שעה ואפי' הוא עתיד להרשיע לאחר זמן שנא' באשר הוא שם ומ[..]נו בבראשית רבה [נ"ג י"ד] אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מי שעתידין בניו להמית את בניך [בצמא א]תה מעלה לו באר שנא' [משא] בערב לקראת צמ[א התיו מים ש]היו מוציאין לקראת הגולים מיני מאכל מלוחים ונודות נפ[וחים כדאית' התם [איכה רבה ב' ד'] אמר להם] השעה [..]ת צדיק הוא או רשע אמרו לו צדיק אמ' להם ב[אשר הוא שם] איני דן את ה[עולם] אלא בשעתו.
ומוסר דין כמו ישפוט יי' ביני וביניך [בראשית ט"ז] כלום ראוי [הוא שיענש חב]ירו על ידו. שנא' ויב[א אבר]הם לספ[וד א]ת שרה [ ] לא אמרן אלא דאית ליה ד[י]ינא בארעיה דהוה לי[ה] למיזל [מקמיה] דלימא לקודשא בריך הוא אבל אי ליכא דיינא בארעיה [ל]א וש[רה] להכי איענשה משום דאית לה דיינא דהיינו בית דינו של [ש]ם. אי נמי הוה ליה למימר לאברהם מקמי הכי דאע"ג דליכא דיינא מבעי ליה למימר לההוא פלוניא מקמי דלשוי דיינא עליה להקב"ה.
קיר נטוי ועובר תחתיו מזכיר[ין] עונות שאומ' כלום רא[וי] לעשות לו נס ומתוך כך הוא מזכיר עונותיו. ועיון תפלה סומך על תפלתו ובטוח שתהא נשמעת ומתאמץ לכוין לבו כך פירש רש"י ז"ל וק"ל הא דאמרינן [ב]גט פשוט [ב"ב קס"ד ע"ב] שלש עברות אין אדם ניצול מהם בכל יום ואלו הן עיון תפלה וכו'. [..] לפי רש"י ז"ל אמאי אינו ניצול הא ודאי ניצול. על כן נראה לפרש עיון תפלה שאינו מעיין בתפלתו וסומך על זכיותיו שיהא נשמע אע"פ שלא כיון לבו. וההיא בגט פשוט דאמ' אין אדם ניצול מהם בכל יום כלומ' שאין אדם יכול לכוין בתפלתו וכדאמרי' בעירובין [ס"ה ע"א] פר' הדר יכול אני לפטור את כל העולם מדין תפלה שנא' ושכורת ולא מיין. ואמרינן נמי בשבת פרק כל כתבי הקדש [קי"ח ע"ב] תיתי לי דקיימית עיון תפלה משמע שאחרים לא היו מתכוונין בתפלתם. והכי נמי משמע בירושלמי דברכות [פ"ב ה"ד] דקאמ' התם אמ' ר' חייא רבה מיומוי לא כוינית אלא חד זמן אתית למכונה והרהרית בלבי ואמרית מאן על לגבי מלכא קדמאי ארקבטא או ריש גלותא שמואל אמ' אנא מענית אפרוחיא. ר' בון בר' חייא אנא מנית דימוסייא אמ' ר' מתניה אנא מחזיר טיבו לרישי כד מטי מודים כרע מגרמוי. ולהכי קאמ' דאין אדם ניצול מזה בכל יום שאינו יכול לכוין בתפלתו והא דאמרי' במס' שבת פרק מפנין [קנ"ז ע"א] אמ' רב יהודה בר שילא אמ"ר אמי אמ"ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא אלו הן הכנסת אורחים וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל את בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לזכות. פי' עיון תפלה שמכוין בתפלתו ומשים נפשו בכפיו שהרבה תיבות יש במקרא שהם דבר והפכו כגון ידשנו את המזבח [במדבר ד'] וכגון תבואתה תשרש [איוב ל"א].
[רי"ף תתקל"ז] צדקה [ש]נא' וצדק[ה] תציל ממות [משלי י']. צעקה שנא' ויצעקו אל יי' בצר להם [תהלים ק"ז]. שינוי מעשה שב מרעתו שנא' באנשי נינוה [יונה ג'] כי שבו מדרכם. שינוי השם משרה שנוי מקום מאברהם ואידך זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה. שינוי השם ושינוי מקום ובלבד שיתקן מעשיו שאם לא יתקן מעשיו למה יקרע גזר דינו אלא משום דשנוי השם גורם לו ומזמנו לעשות תשובה שיאמר בלבו איני עכשו אותו האיש שהיתי קודם לכן וצריך אני לתקן מעשי להיות צדיק ולשוב מרשעתי. וכן שנוי מקום שאין יצרו תוקפו כל כך כשהוא במקום אחר ומתוך כך עושה תשובה.
[רי"ף תתקל"ח] חייב אדם להקביל פני רבו ברגל בדין הוא כל ימא בשבת דהא מקרא נמי דמייתי משמע ליה הכי מכלל דבחדש ושבת מיבעי למיזל. והאי דנקט ברגל דאפי' הוי במקום רחוק חייב לאפוקי שבת דאי הוי במקום קרוב הוא דהוי חייב אבל במקום רחוק לא בעי למיזל.
[רי"ף תתקל"ט] של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים שיחיו כל שנה זו ושל רשעים גמורים נכתבין למיתה שימותו בשנה זו. וא"ת אם כן לא נמצא צדיק גמור שימות ולא רשע גמור שיחיה. והלא כמה צדיקים מתים וכמה רשעים חיים. ויש אומ' לא נכתבין לחיים חיים ממש ולא למיתה מיתה ממש אלא חיים מקרין טובים ומיתה מקרין רעים. ויש זכיות ועברות הרבה שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה ומי שעשה מאותן זכיות יותר על אותן עבירות נקרא צדיק להנאות העולם הזה ונכתב למקרין טובים ומי שעשה מאותן עבירות יותר על אותן זכיות נקרא רשע.
<h2>דף יח.</h2>
[רי"ף תתק"מ] [מתני' על ניסן מפני הפסח אבל על סיון מפני עצרת אי]ן צריך דבעומר הדבר תלו[י. מפני הת]ענית [והולכין כל שמונה י]מים חוץ מן השבת. ובגמ' בעי וליפקו נמ[י את]מוז ואטבת ומפ[..] אמ' רב חנא בר ביזנא אמ"ר שמעון חסידא מאי דכתי' [זכרי' ח'] כה [אמר] יי' צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה וגו' קרי ליה צום וקרי ליה ששון ושמחה אלא לאו הכי קאמ' בזמן שיש [שלום] יהיו לששון ולשמחה כלומ' בזמן שישראל שרוין באדמתן. אין שמד ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענין אי הכי תשעה באב נמי אמ' רב פפא שני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות דאמ' מר בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. פי' אין שמד ואין שלום אין שמד במקום ידוע בישראל. אין שלום כגון בזמן חורבן רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין בית דין מטריחין עליהם להתענות לפיכך אין שלוחין יוצאין רצו רוב צבור להתענות מתענין ועכשו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים.
כתב רבינו שצ"ו [תורת האדם — ענין אבלות ישנה] מסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הם ונביאים גזרו אותן וכל חומרי תענית עליהן מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב וקרא מקיש להו לתשעה באב אלא האידנא כיון דבזמן דליכא שמד בטלין רצו ונהגו להתענות בהם ולא רצו לנהוג בהם בחומרות הללו אבל מעיקר תקנה ודאי אסורין הן בכולן דלא גרע גזרת נביאים מגזירת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות וכל דתקון נביאים כעין דאוריתא תקון תשעה באב וארבע צומות כיום הכיפורים לענוי. וכן לגבי תענית דמגלה אמרו במדרש [תהלים כ"ב] וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום וכי איפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום. ובתוספתא אמרו במסכת תענית [פ"א ה"ה] כל אלו שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום [אסורין במלאכה ברח]יצה [וכו', מ]נין [שהיום הולך אחר הלילה שנאמר לך כנוס את כל היהודים] הא למדנו שאין תענית ציבור נ[קבע על הצבור אלא בהפסקה] מבעוד יום ובחומרין אלו כולן שוין הן לתשעה באב בעינוי. [ו]הא [ד]נקיט בגמ' לאסורי תשעה באב בלחוד משום דשארא ברצו מתענין אוקימנא ולא מדכרי להו במתני' ולא בגמ' כלל והיינו דאמרי במגלה [ה' ע"א] ר' נטע נטיעה בפור[ים] ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב לומר שעקר שבעה עשר בתמוז משם דאין שלום ואין שמד היה בימיו ומשום הכי רחץ הא מעיקר דינא איכא אסור ברחיצה למתענין בו וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו דהא אפי' תשעה באב בקש לעקור דומיא הא מילתא לההיא דאמרי' בהאי מסכתא [י"ח ע"ב] מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר' אלעזר ורחץ ור' יהושע וספר אמ' להם צאו והתענו על מה שהתעניתם הא למתענין בו מן הדין אסור[ין] ברחיצה כדפרישית אלא מיהו האידנא פוק חזי מה עמא דבר.
ועל אלול מפני ראש השנה מודיעים אותן מתי נקבע אלול ועושין ראש השנה ביום שלשים לאלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו בית דין אי איפשר להם לדעת ועל כרחין הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי מתחיל אלול לא ידעו יום שלשים שלו. ועל תשרי מפני תקנת המועדות לאחר שקדשו בית דין לתשרי השלוחין יוצאין ממחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אותן אם עברו בית דין את אלול אם לא כדי שיהא לבו תוקפן ביום הכפורים ובסוכות. פסח קטן פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון.
<h2>דף יח:</h2>
[רי"ף תתקמ"א] בטלה מגלת תענית ימים טובים שקבעו חכמים בזמן שבית המקדש קיים על ידי נסים שאירעו להם ואסרום בתענית ויש מהם אף בהספד וכתבום במגלה אחת אילין יומיא דלא להתענאה בהון ודלא למספד בהון וכו'. עכשו כשחרב בית המקדש בטלו ומותרין בהספד ובתענית.
<h2>דף יט:</h2>
כאן בחנוכה ופורים שחנוכה ופורים כיון שמפורסם ניסיהו לא בטלו. ואית לן לעיוני האידנא היכי מתענין בשלשה [עש]ר באדר למ[ ] יום שלפני הפורים כשאר ימים [ ] לפניה אסורין דהא קימא לן הילכתא אע"ג דבטלה מגלת [תענית .. חנו]כה ופורים [לא] בטלו ואם כן מאי שנא. ואית דמתרצי דכי [ חנוכ]ה ופורים [לא] בטלו הני מילי הם עצמם אבל לפניהם ולאחריהם ב[טלו כש]אר הימים [דב]טלי לגמרי אף הם עצמם. והרב ר' משה בר יוסף ז"ל פי' הטעם לפי שערב יום ה(כי)פורים היה יום ניקנור והיו עושין אותו יום טוב וכיון דבטל א[..] יום טוב השתא הוא גופיה בטל א[חרנ]ייתא מוספין. וכל כי האי גונא איכא במסכת תענית. ואית דתלו טעמא משום דהוי דברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה דמו ולא בעו חיזוק כשבתות וימים טובים שהן עצמן אסורים ולפניהם ולאחריהם מותרין.
<h2>דף כא.</h2>
דמטו שלוחי ניסן שבית דין שולחין לגולה להודיע יום שקדשוהו וכל מה שהם יכולין לילך הם הולכין [עד] הפסח וכן בתשרי עד סוכות חוץ משבתות וימים טובים שלא ניתנו לשלח שלוחין כדתניא [ע"ב] אשר תקראו אותם במועדם על קריאתם אתה מחלל ואין אתה מחלל על קיומן לפיכך שלוחי ניסן מגיעין למקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שהרי אין ימים טובים בנתים לעכבן. לעבדו הפסח תרי יומי טבי אע"פ שהגידו להם השלוחין יום קביעותו. גזירה ניסן אטו תשרי שאם תנהיגם לעשות פסח יום אחד ינהגו בו בתשרי שלא על פי שלוחים ופעמים שיעברו אלול.
<h2>דף כו.</h2>
[רי"ף תתקמ"ב] [מתני'] כל השופרות כשרין חוץ משל פרה. כל השופרות בין של איל בין של יעל. שהוא קרן ואינו קרוי שופר דכתי' בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגבי ראש השנה שופר כתיב והעברת שופר תרועה. ובפר' בתרא [ל"ד ע"א] גמרינן ראש השנה מיובל. ויש להקשות היאך שנינו כל השופרות כשרות חוץ משל פרה והרי של ראם קרן הוא כדכתי' [דברים ל"ג] וקרני ראם קרניו וכתי' [תהלים כ"ב] מקרני רמים ע[נ]יתני והיא חיה [וקרניו נאות כד]תניא [בספרי וא]פי' לה[ני לישני דמוספין] במתני' טעמ' דקטיגו[ר נעשה סניג]ור או שלש [שופרות מכל מקום] טעמ' דקרן פסול במתני' וליתני של ראם וכל [שכן ללי]שנא קמא [דמתרצין בגמרא]. וי"ל חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכל שהוא קאמ' [ומשום דלא שכיח] לא קתני לה בהדיא. ולי נראה שאין בכלל ה[שופרות אלא] הקרנ[ים החלולים] שזכרותן ניטלת מהן אבל קרני מקצת החיות שכולם עצם אחד אינן בלשון שופר אלא קרן שמם ואפי' קדח בהן פסולין לתקיעה [וקרני הראמ]ים כך הן ע[שויין] ומשום הכי תנן כל השופרות שהם הקרנים הח[לולין] כשרין ח[וץ משל פרה] אע"פ שהוא שופר מפני שנקרא קרן כאותן שאינן [חלולי]ן ששמן ק[רן והא] דקתני מפני שהוא קרן ולא קתני שנקרא קרן משום דכיון [דקרן] איקרי שופר לא איקרי כקרן גמור הוא ולאו שופר הוי ונסיב לה תלמוד' וקרני ראם קרניו לומר שקרני השור כשל ראם שהן קרן ודאי דקתני מפני שהוא קרן. וראיה לפרושי' מה שאמרו קדחו בזכרותו יצא מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל אלמא אין הכשר התקיעה בזכרות אלא בעליונו של קרן שהוא השופר אלא שאין הזכרות חוצץ בו הא אלו לקח זכרות בלבד וקדחו ותקע [בו] לא יצא שלא תקע בשופר כלל וליכא לפרושי משום דזכרותו וגלדו העליון של שופר כשני שופרות הן אבל בקרנים שהם קרן אחד פשיטא דכשר דלא הוה ליה למימר מין במינו אינו חוצץ אלא כיון דמחובר חד הוא אלא ודאי זכרותו וגלדו של קרן חד הוא ומשום שאין הכשר התקיעה בזכרות שהוא עצם בעלמא קאמרי' הכי כדפרשי[..] והוא הדין לקרנים ואין חלולין כגון של צבי שהן פסולין לעולם. וקשה לי עוד קרן משעיר יהא פסול כדכתי' [דניאל ח'] והצפיר קרן חזות בין עיניו וכתי' [שם] נשברה הקרן הגדולה. ויש לומ' כולן בכלל יובלות הן דכתי' [דברים י"ד] שה כשבים וזה עזים אי נמי קתני דניאל הוא שראה לצפיר קרן שאין חלולה כגון של שאר חיות ולא כדרך של שאר צפירים. כמו שראה קרנים הרבה והורה על זה על תקפה של קרן [שהיא חזקה].
<h2>דף לב:</h2>
[מתח]יל בתורה ומשלים בנביא מדקאמ' [ת]נא [קמא מתחיל בתורה ומשלי]ם בנביא ואומ' של כתוב[ים בא]מצ[ע ולא] חלק ר' [יוסי] אל[א שחוזר פסוק אחד ומשלי]ם בשל תורה [נראה דשל כתובי]ם קודמין [לשל נביאים וכן אמר רבינו האיי ג]און ז"ל שמסורת היא בידם כתובים ואחר [כך נביאים.] ואני [מצאתי] מפורש כן במסכת סופרים בפרק י"ח דתנ[יא התם גבי תשעה באב הכי סיומא ד' פסוקים] משל ירמיה וכ' עד כי אתה עשית את כ[ל אלה [ירמיה י"ד] ושני מזמורים הללו מזמור לאסף] אלהים באו גוים בנחלתך [תהלים ע"ט] ועל נהרות בבל [שם קל"ז] ואע"פ [שבכל] מקו[ם דברי] קדושה מקדמין לדברי קבלה [בז]ה מקדימין דברי קבלה לדברי קדושה שמע מינה שבכל מקום מקדימין דברי קדושה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל. והא דאמרינן בגמ' [ע"א] תורה ונביאים וכתובים סדר כת[יב]ה נקט ואזיל דודאי לכתיבה תורה נביאים וכתובים שכך הוא סדר קבלה משה קבל תורה מס[יני] ומסרה ליהושע ויהושע לזקינים [ו]אע"פ שנביאים אחרונים מאוחרין לכתובים אין מפסיקין בנביא. והא [דתני]א ר' יוסי אומ' משלים בתורה לא חלק על מתחיל בתורה אלא שחוזר ואומ' פסוק אחד של [תורה ומשלים בו] והיינו דאקשינן בגמ' אלא מלכיות תלתא הויין ואם [היה] מ[שלים בתורה ולא] מתחיל בה מאי קושיא יאמר משל כתובים או משל [נביאים ארבע ומשל] תורה שלש אלא הכי קאמרינן כיון דודאי לכולי עלמא [מתחיל בתו]רה [על] כרחך שלשה הוא אומ' מהם שאין אומ' פחות משלשה כדי שלא יפחות מן השאר וכיון שכן לר' יוסי דאמ' משלים נמי בשל תורה [הו]ה להו ארבע והיכא משכחת להו. תדע דהא לר' יהודה ליכא בתורה אלא שלש [מלכיות] ולא מקשינן עלה עשר בעינן כדאקשינן לר' [יוסי] מ[קמי] דשמעינן הני קראי דמשוי להו מלכות, וכך פירשו כל המפרשים ז"ל, ותניא נמי בתוספתא [פ"ב ה"י] מפורש בדר' יוסי המתחיל מתחיל בשל תורה [ומסיים] בשל תורה. וכך היא גרסתו של רב חננאל ז"ל בגמ' דיל[ן]. ופסקו הראשונים כר' יוסי מדאמ' ר' אלעזר בריה ותיקין היו משלימין ב[תורה] וא[ע"ג] דתנא קמא ד[סתם מ]תני' פליג עליה פוק חזי מאי עמא דבר. ואע"ג דקיימא לן תרועה שאין עמה כלום כגון יום תרועה אומרה עם השופרות לא א[..]ו אלא בשאין עמה כלום אבל יש עמה חצוצרות אינו אומרה כלל דמה שנהגו להשלים בתורה והרעותם בחצוצרות טעות היא אלא שהשלים בנביא יצא.
[רי"ף תתקנ"ב] ...ואמ' ר'... ... ולא ובתורתך [כתוב] לאמ[ר]... הנביאים כתוב לאמר... קדשיך... כתב ר' אברהם בר' דוד ז"ל... האיי אמ' דמסור[ת הי]א ד[קרי]נו לכתובים דברי קדש... ..ם ראו להזכיר פסוקי [דכתובים ואחר] כך פסוק[י] דנבי[אים]... וכבר [א]מרן טעמו ש[ל דבר] דדברי [נ]ביאים בשליחות לפיכך אומ' על ידי עבדיך הנביאי[ם, כתובים בר]וח הקדש לפיכך אומ' בדברי קדשך, למעלה הוא דעביד רבנן לאומרן באמצע. ע"כ. ומסתברא דלא משום מעלה דאי משום מעלה אשתמיט תנא ולימא אם השל[ים] בכתובים יצא אלא [דגריעותא דכ]תובים הוא, אלא מתחילין בתורה משום מעלה וא[חר] כך בכתוב[ים] ואחר כך נביאים ואחר כך תורה להעלות בקדש, תורה ואחר כך כתובים [ירי]דה היא. ואמ' רב האיי נהיגו למ[ימ]ר מל[כיות [על סדר ז]ה ואע"ג ד... ג' אמרינן להו הפוכין תלת הויין לא הביט א[ון ויהי בישורון מלך] י'י ימלוך ונהגו לומ' מפני חטאנו וקרב פ[זורינו ולחתום קדשנו במ]צותיך עד ודברך אמת וקיים לעד ו[פיר]ושו... ...שוב שמעתי לעולם י'י דברך נצב [תהלים קי"ט] קי[ים] דבריך כשם שה[תקנת אם] האדם... כשם שדנת אותו ברחמים כך אתה [דן את הדורות] לעולם לא כך [גזרת] לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות אמ' להם הקב"ה [שמא] פרשתי יום משל[ך], יום משלי אני [נות]ן לך היום אני נותן [לו תש]ע מ[אות ושלשי]ם שנ[ה ו]מניח לתולדות[יו ש]בעים שנה [לפיכ]ך אמ' לו דוד רבון [העולמים אלמלא שד]נת את אדם הראשון ברחמים בשע[ה שאכל] מן הא[ילן לא היה לו] אפיל[ו שע]ה אחת והתקנת (עמד) [עמו] ב[רחמים] כך הת[קנת עמ]נו שא[תה דן את בניו] ברחמים. פקדונות הרי הם כ[זכרונות]... ..א כיון דקא... מינה.
[רי"ף תתקנ"ג] מתני' העובר לפני התיבה וכו' השני מתקיע המתפלל תפילת המוספין מתקיע. ובגמ' פריך ונעביד בראשון משום ז[ר]יזין מקדימין למצות ומשני בשעת השמד שנו ואחר השמד לא... [בי]ת דין לבטלו ועדין השני מתקיע. ירושלמי בשני מקומות אע"פ שהשמד בטל גזר[ה] במקומה עומדת עד שיבא ב"ד ויבטל. ירוש' [פ"ד ה"ח] ר' עקיבא [ב]ר' אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים עמדו עליה[ן] והרגום. ומן גו דאינון חמיין להון קרו שמע ומצלו וקרין באוריתא ומצלי ותוקעין אינון אמרין בנימוסיהון אינון עסיקין. ר' יהושע אמ' שמע לה מן הדה שמעה אלהינו צדק [תהלים י"ז] זו קריאת שמע הקשיבה רנתי זו רנון תורה האזי[נה] ת[פיל]תי בלא שפתי מרמה זה מוסף מה כתי' בתרייה מלפניך משפטי יצא. מתקיע דייק מינה רבינו האיי גאון ז"ל מדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע אלמא אין שליח צבור תוקע אלא מצוה לאחרים מפני שלא יחזור לתפילתו אחר התקיעה כדאמרינן גבי נשיאות שליח צבור לא ישא את כפי[ו] ואם ה[בטחתו] שישא את כפיו ויחזור לתפלתו ר[שאי]. ואע"ג דקתני מקרא את ההלל ולא דייקינן א[מאי] לא תני קורא, שני התם דכל אחד ואחד חייב לקרות ואין יחיד מוציא את הרבים והילכך הכי קאמ' תנא [מק]רא לצבור את ההלל [..]מתחיל לקרות וכולם קורין אחריו [...] בשופר שאחד מוציא את הרבים איכא למידק הכי. [...] היה מנהג הראשוני[ם] יורד ל[פני] התיבה [ל]תפילת יוצ[ר] ואי[ד]ך [...]בתפילת מוסף להכי נקט ושני.
[רי"ף תתקנ"ה] מתני' שופר של ראש השנה וכו' אין מפקחין אם נפלה עליו מפולת דהוא טלטול מדרבנן. ואין מעבירין עליו את התחום לילך חוץ לתחום לשמע התקיעה אם לא עירב עירובי תחומין. ולא עולין באילן אם היה שם שופר דגזרינן שמא יעלה ויתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה כדי ללכת במהרה או שהוא חולה שאינו יכול לילך ברגליו דאיכא למגזר שמא יחתוך זמורה. ולא שטין על פני המים אם נפל בנהר והוא אסור שמא יעשה כלי של שייטין. ואין חותכין אותו לתקנו בדבר שהוא משום שבות בסכינא של בעל הבית העומד לחתוך לחם ובשר וכל שכן בכלי אומן שהוא בלא תעשה כל מלאכה וזו ואין צריך לומר זו קתני. אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן ולא אמרינן קא מתקן מנא.
ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע והוא הדין לנשים דהא קימא לן כר' יוסי דאמ' נשים סומכות רשות והני נמי רשות בידם לתקוע ואין מעכבין אותן. והורו רבני צרפת ז"ל דבכל המצוות דהוו רשות בנשים כגון תקיעת שופר ולולב הרשות בידם לברך עליהם ולא הוי ברכה לבטלה. ואע"ג דקיימא לן כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. ואם כן היכי אתי' רשות דרבנן ודחי ברכה לבטלה דמדאוריתא. תירץ רבי' יעקב ז"ל דברכה לבטלה מדרבנן הוא ודייק למימריה ממאי דאמרינן בברכות פרק מי שמתו [כ"א ע"א] ספק קרא ספק לא קרא אינו חוזר וקורא. ספק אמ' אמת ויציב ספק לא אמ' חוזר ואומ' מאי טעמא קרית שמע דרבנן אמת ויציב דאוריתא. ואי ס"ד דברכה שאינה צריכה עובר עליה מדאוריתא היכי קרי אמת ויציב מספקא אע"ג דמדאוריתא חייב לקרותו אפי' הכי עדיף דלא לימריה מספיקא והוה מעקר ממילא דאוריתא דשב ואל תעשה הוא מהשתא דלימריה מספיקא וקא עקר בידים איסורא [דאור]יתא אלא שמע מינה דמדרבנן היא שמע מינה מוציא שם שמים לבטלה דנפקא לן בפרק קמא דתמורה [ג' ע"א] מדכתי' את יי' אלהיך תירא הני מילי בלא ברכה אבל בברכה אינו אסור אלא מדרבנן. וכן נהגו בארצינו וכן המנהג בארץ הזאת שמברכות. וכן כתב הרב יצחק אבן גיאת ז"ל הלכה כר' יוסי דאמ' רשות ותקיעת שופר רשות וברשותם לברך על המצות. והרב ר' משה בר' יהודה ז"ל נמי הורה לברך והביא ראיה מעובדא דרב יוסף כדגרסי' בקדושין [ל"א ע"א] אמ' רב יוסף מריש הוה אמינא דמאן דאמ' ליה הלכה כר' יהודה דאמ' סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא השתא דשמעתת להא דאמ' ר' חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה מאן דאמ' לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן ומהכא בעי הרב ז"ל למילף דנשים אע"ג דמפטרי מלולב איבעו לברוכי עלה מצו מברכי. וכן כל מאן דמפטר מן מצוה [איבעי] לברוכי עלה מצי מברך דאי לא תימא הכי היכי אמ' רב יוסף דעביד יומא טבא לרבנן מאן דאמ' ליה לא מפקיד כיון דלא מצי לברוכי. ויש ש[דחו] ראיה זו דלא דמי סומא לנשים דסומא אע"ג דמפטר מדאוריתא מדרבנן מיהא חייב וכיון דמיחייב מדרבנן מברך אבל נשים דמפטרי לגמרי לעולם לא מצו מברכי ואסורות לברך. דלא שיך לומ' וצונו במילתא דלא מיחייבי לא מדאוריתא ולא מדרבנן והאי דמברכינן במצות דרבנן הינו כדמפרש בפרק במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] גבי נר חנוכה היכן צונו מ-לא תסור או מ-זקיניך ויאמרו לך. אבל הני נשי במצות עשה שהזמן גרמא אפי' מדרבנן לא מחייבי כדמוכח בפרק מי שמתו מוטל לפניו בברכות [כ' ע"ב] גבי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דבעי למימר מדרבנן ופריך עלה דאם כן כל מצ[וה] עשה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן ולעניין סוכה מוכח בהדיא בריש סוכה [ב' ע"ב] דאפי' מדרבנן לא מיחיבא גבי הילני המלכה. וכיון דאפי' מדרבנן לא מיחייבי היכי אמרי וצונו. ואין להביא ראיה מההיא דאמרי' [מגילה כ"ג ע"א] הכל עולין למני[ן] שבעה אפי' אשה אפי' קטן דהתם באמצע שלא היו רגילין לברך כדאיתא התם פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה. וכן כתב הרב ר' משה [הלכ' ציצית פ"ג ה"ט] דברכה לבטלה היא. ואע"ג דקימא לן תפילת ערבית רשות [ברכות כ"ז ע"ב] ואפי' הכי מצלינן לה אי משום הא לא איריא דשאני התם דתפלה גופה הוא רשות ואפי' הכי ברשות אמרינן לה ולא בחובה. אבל הכא אע"ג דרשות בידם לעשותם היאך יהיו מברכות וצונו היאך צוה להם.
והמתעסק לא יצא בגמ' פריך אבל התוקע לשיר מאי יצא לימא מסייעא ליה לרבה דאמ' התוקע לשיר יצא ודחי דילמא האי תנא תוקע לשיר מתעסק קרי ליה וסבירא ליה לתנא דמתני' דמצות צריכות כונה. ולרבה דאמ' מצות אין צריכות כונה. מפרש מתני' דמנבח נבוחי או שהיה נופח בשופר ועלתה לו תקיעה שלא היה מתכוין להתקיעה. [גמ'] מאי טעמא יום טוב עשה הוא שבתון שבות ולא תעשה לא תעשה כל מלאכה ושופר עשה הוא יום תרועה יהיה לכם ולא אתו עשה וכו' וק"ל מאי איריא משום דיום טוב עשה ולא תעשה אפי' לא הוי יום טוב אלא לא תעשה לא אתי עשה דשופר ודחי ליה דהא אסיק רב אשי בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ב ע"ב] דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת סדין בציצית דבעידנא דמעקר לאו קא מוקים עשה אבל היכא דבעידנא דמעקר לאו לא מוקים עשה. וי"ל דלרוחא דמלתא קאמ'.
<h2>דף לג.</h2>
מגלא דדרכן בכך והוי מלאכה גמורה וזו אין צריך לומר זו קתני. [רי"ף תתקנ"ו] וכן אמ' ר' אלעזר ואפי' בשבת שחל יום טוב של ראש השנה בו. ולא ביבנה בלבד נאמרה אלא בכל יום ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום לפי שאין בלמוד גזירה דרבה ואין בו אלא אסור שבות לתקיעה עצמה וכיון שהיא למצוה מותרת שהן צריכין להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצוה ומתעסקין עמהם בשבת זו לפי שהיום ראויין להתעסק בתקיעה כי ההיא דאמרינן התם שואלין ודורשין בענינו של יום אבל לא בשבת אחרת וזהו שאמרו בירושלמי [פ"ד ה"ט] אמ' ר' אלעזר מתני' בגדול ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת ותנינן מתלמדין ליתקע בשבת. פי' בגדול קטן שהגיע לחינוך שלא כדברי מקצת מפ[ר]שים בהפך שיש מי שהיה מפרש כשהגיע לחנוך מעכבין בהם בשבת דפקדה בין בתקיעת שופר איתנהו בגזרה דרבה דאמ' הכל חייבין וכו' וילך אצל בקי אבל קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין ואפלו בשבת דכיון דלא מיחייבי ליכא למיגזר.
<h2>דף לג:</h2>
כתב רבינו האיי ז"ל המנהג בישראל התוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם תקיעה הוא התוקע על סדר ברכות כשהן עומדין ואין צריך ברכה אם נאנס הראשון ואינו יכול לתקוע שוב אין הש[ני... ...] שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע וכיון ששמע הברכה שבירך הראשון [... ..]יצא הוא וכל העם ידי ברכה ואין צריכין לחזור ולברך. ומינה טעמ' דהיה יושב אם הצבור ושמע ברכותיו של ראשון הא לא היה עמהן אלא שבא ממקום אחר ועדין לא יצא לעצמו צריך להתחיל ולברך ותוקע וחייב תוקע לשתוק ושלא לפסוק בשיחה ובשאר עסקים משעה שהתחיל לברך עד שהוא גומר את כל התקיעות בין מיושב בין מעומד לא שנא הוא ולא שנא העומדים אחריו. והכי קאמ' רב סעדיה אין לו רשות לתוקע לשוח עד שמסיים את כל התפלה.
[רי"ף תתקנ"ז] מתני' סדר תקיעות שלש אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות, של שלש שלש תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. ובשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. [גמ'] תנא דידן קא חשיב וכו' כלומ' אחת מכל התקיעות כאחת משלש תרועות. ותנא ברא קא חשיב חד בבא תקיעה אחת כשיעור תרועה אחת, ולא פליגי דדברי הכל שיעור תקיעה אחת כתרועה אחת. ולפום האי פי' בסימן תר"ת שיעור תקיעה כשלש יבבות ובסימן תש"ת שיעור תקיעה כשלשה שברים ובסימן תשר"ת שיעור תקיעה כשלשה שברים ושלש יבבות דהא נפיק ליה ספק לר' אבהו בתרועה דילמא גנח וייליל הוא כדאמרינן לקמן הילכך צריך לאורוכי תקיעה כשלשה שברים ושלש יבבות. ואית דבעי מימר דכולי עלמא שיעור תקיעה כחצי תרועה ותנא דמתני' קא חשיב תקיעות דכולהו בבי דהוו להו שית כתרועות דכולהו בבי דהוו תלתא אשתכח דתרועה כשתי תקיעות ותנא ברא דתני שיעור תקיעה כתרועה לא קא חשיב אלא חד בבא דהוו להון תרי כחדא תרועה דחד בבא. והראשון נראה עיקר דתקיעה מוהעברת שופר נפקא לן והוא לשון העברת קול והוא ארוך והינו נמי דקרו לה פשוטה ועוד מדקתני בבריתא תקיעה וקתני נמי כתרועה על חדא קאמ' דשל סימן אחד תקיעות מקרו. ומתני' נמי קתני שיעור תקיעה ולא קתני תקיעות שמע מינה דמחדא קאמ' כדפרישית.
שברים ארוכים מיבבות. פיס' שיעור תרועה נוסחתו של רב חננאל ז"ל כך היא שיעור תרועה שלש יבבות וכן בבריתא שיעור תרועה שלשה שברים. ופי' יבבות בלשון חכמים הינו [קלא הלולא] וחד קלא מקרי יבבא ויבבא כולה בשלש נמי מקריא יבבא וכן נמי תרועה בלשונם היינו ילולי כדאמרינן לקמן [ל"ד ע"א] דעביד תרועה ושלשה שברים, אלא דבלשון תורה פליגי מר סבר יבבא דאוריתא הינו כדעבדא אימיה דסיסרא וגינוחי הוא דהכי אורחא דמילתא כאדם הגונח מלבו כדרך החללין שמאריכין בגניחותיהן ומר סבר ילולי הוא קולות קצרים סמוכין זה לזה כדאמרי אינשי והינו דאמ' אביי בהא ודאי פליגי ולא בעי לתרוצי דיבבות דומיא דיבבא דאוריתא וגנוחי הוא ולא פליגי אלא דפריש מתני' דאנון שלש ופרישו בבריתא טפי דאינון שברים משום דיבבות כדאמרי אינשי תנן וכדפרישית. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל פי' שיעור תרועה כשלש יבבות והתניא כשלשה שברים ומפרש בירושלמי [פ"ד ה"י] מה הן יבבות כהדין טרימוטי שהן קטנים. ושברים גדולים מהם כל שבר ושבר יש בו כשיעור תלת טרימוטי שהם שלש יבבות. ומתרץ אביי בהא ודאי פליגי כלומ' בהא ענין תרועה ודאי פליגי דמתני' קתני שיעור תרוע[ה] כשלש יבבות דהיינו תלת טרימוטי כדפרישית אבל לענין שיעור תקיעה לא פליגי מידי ותירוצא דתריצנא מר קא חשיב תקיעות דכולהו בבי ומר קא חשיב חד בבא לאו תירוצא הוא ולא צריכינן ליה אלא לעולם מתני' נמי לא קחשיב אלא דחד בבא ושיעור תקיעה דיהיב מתני' כשלש תרועות ושיעור תקיעה דיהיב בבריתא כתרועה כולהו חד שיעורא הוא שהרי שיעור תרועה דמתני' שלש יבבות דהינו שלש טרימוטי ושלש תרועות כי האי גונא הם תשע יבבות שהם תשע טרימוטות. ושיעור תרועה דבריתא שלשה שברים שהם תשע טרימוטות כדפרישית. נמצא דבשיעור תקיעה שוו להדי מתני' ובריתא דלכולי עלמא שיעורא כתשע טרימוטות, אבל בשיעור תרועה הוא דפליגי דלתנא דמתני' הויא כשלש טרימוטות ולתנא דבריתא אית בה תשע טרימוטות. ע"כ.
<h2>דף לד.</h2>
שאין בתלמוד לומ' בחדש השביעי דהא כתב לן בכמה דוכתי דיום הכיפורים בחדש השביעי הוא והכא יום הכיפורים כתי'. והעברת פשוטה משמע והעברת קול אחת ביום הכיפורים תעבירו הרי העברה תחלה וסוף ותרועה כתובה בינתים. ומנין של שלש שלש ומנין דפשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני. ומנין ליתן את האמור וכו' לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחד ביובל. מנין ליתן את האמור בראש השנה ביובל ואת האמור ביובל ליתן בראש השנה שיהו כאן שלש וכאן שלש. שביעי שביעי לגזירה שוה נאמר בראש השנה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי. הא כיצד ג' תרועות ולכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה אחריה שהן תשע. ובגמ' פריך מעיקרא מייתי לה תנא בהקשה ולבסוף מייתי לה בגזרה שוה ומשני הכי קאמ' אי לאו גזירה שוה הוה מייתינא ליה בהיקישא השתא דאתי בגזירה שוה היקישא לא צריך.
אתקין ר' אבהו בקסרי וכו'. ודילמא ילולי הוא ואין לנו שברים וקא מפסקי שברים דתשר"ת לר' אבהו בין תקיעה ראשונה לתרועה ואין כאן פשוטה לפניה. הא דאקשי עליה דר' אבהו ודילמא ילולי הוא וקא מפסק. ק"ל והא לית הילכתא כר' יהודה דאמ' אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואי נמי איתה מנא להו לרב עוירא ורבינא דר' אבהו כר' יהודה סבירא ליה כי היכי דליקשו עליה, ועוד דהוה לן למימר בגמ' דלר' יהודה קאמרי ולא לאקשויי סתם לפיכך נראה לי דאפי' לרבנן מקשו דנהי דאם הפסיק ביניהם יצא אבל אם תקע ביניהם לא יצא שאין כאן תקיעות על הסדר שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אלא הפסק יש בנתים לפיכך לא יצא דהואיל ותקע לשום מצוה תקיעות אחרות באמצע הרי הפסיק בנתים ולא יצא. ויש לנו סיוע לדבר בתוספתא. דתניא [ה"ט] תקע הריע ותקע אין בידו אלא אחת פי' אין בידו אלא תקיעה אחרונה ויחזור ויריע ויתקע לפי שהפסיק בתרועה אחת שכבר הריע וחזר ונתעסק בתרועה נמצאת אותה תרועה א[חרונה] שאי[נ]ה כלום מפסקת בין תקיעה אחרונה לתרועה לפיכך לא יצא והוא ושברים ותרועה ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות ש[כיון] דמשום דילמא גנח ויליל הוא אם כן הכל תרועה אחת ואין להפסיק בינתים בתרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה וליתא לשיעורא ואינה עולה קל וחומר הדבר דהא לר' יהודה דאמ' תקיעה ותרועה אחת היא כלומ' מצוה אחת אמרינן אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום וכל שכן דשברים ותרועה בסימן תשר"ת שהכל תרועה אחת ממש שאין בין שברים לתרועה ולא כלום. וכתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל ותוקע תשר"ת ותש"ת ותר"ת שלשה פעמים נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהם עשרים ושבעה דתרועה דתשר"ת ושברים אחת הן. והוי יודע שאין פי' שברים שישבור הקול ויפסוק אלא שבר כאדם הגונח משבר ומכאב לב והן יבבות ארוכות וטועין התוקעין המפסיקין אותו לגמרי. ושוב מצאתי בתשובות ר"ת ג' שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי אבל שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי. ע"כ. ולא נהיר דהא תרועה אחת היא ואי איפשר להיות בה הפסק בשום פנים ולא מיחלקי גנוחי וילולי מפשוטה וילולי או גנוחי דר' יהודה ואע"פ כן צריך לעשותן בנשימה אחת. נמצא עכשו דתקעינן מיושב ג' סימנין אלו כל אחד ואחד שלשה פעמים משום דרחמנא אמ' דנתקע שלשה תרועות ופשוטה לפניהם ופשוטה לאחריהם ואין אנו יודעים אי זה מהן יכשר לעשותו שלשה פעמים הזה או זה לכך אנו עושין כולם שלשה פעמים מספק כתקנת ר' אבהו.
ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על סדר ברכות תשר"ת תש"ת ותר"ת פעם אחת למלכיות ופעם אחת לזכרונות ופעם אחת לשופרות אלא כיון שאין הברכות מעכבות את התקיעות וכו' ואית דטעו ואמרי דרב אלפסי ז"ל קא יהיב טעמא אמאי לא תקעינן מעומד למלכיות שלשה סימנין שלשה פעמים וכן לזכרונות וכן לשופרות. והא ודאי טעותא הוא דאמאי נעביד ש[לש] אי הא לא אמ' לן רחמנא אלא שלש תרועות אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות ופשוטה לפניהם ופשוטה לאחריהם והמבין יבין. והרב רבינו יעקב ז"ל הנהיג בצרפת לעשות תשר"ת מעומד בכל ברכה וברכה ואמ' מוטב דליחוש לספקות ולא ליחוש להפסקות. ונשאל מלפני רבינו האיי גאון ז"ל מה היה... תקנת ר' אבהו איפשר מצוה אחת ממשה רבינו ועד עכשו ולא היו יודעים לעשותה כהלכתה. והשיב חס ושלום שלא יולד ספק בימי ר' אבהו ובימי משה רבינו ע"ה כך היה מנהגה התורה אמרה יום תרועה ומתרגמינן יום יבבא כדרך שמיבבין על צערם כך צוה לעשות ויש שהיו מגנחין על צערם וכך היו תוקעים ואלו מייל[ל]ין וכך היו עושין בשופר וכל אחד ואחד יוצא וראה ר' אבהו המנהגות במקומות חלוקין ונעשית תורה כשתי תורות והתקין שיעשו כולן כל התקיעות ככל המנהגות והא דאמרינן לעיל בהא ודאי פליגי לאו למימרא דלמר יצא ולמר לא יצא אלא בזה נחלק מנהגם וכל אחד ואחד שונה משנתו כמנהג מקומו. והרב בעל העיטור ז"ל כתב כשתוקע מיושב מסתברא שמברך על תקיעת שופר כמו שמברך על מקרא מגלה שהיא על השמיעה ואין אנו מברכין לשמוע והרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל אמ' רב עמרם שכתב לתקוע טעות הוא בידו ונהגו לברך לשמע וכן אמ' רבינו האיי והכל תלוי במנהג. וחייב לברך זמן ואינו נפטר באותו של קדוש היום דזמנו בלילה וזמן שופר ביום וכן לולב. וצריך לדקדק באותן תקיעות דמיושב כשמסיימין הג' תשר"תין ומתחילין התש"תין או כשמסיימין התש"תין ומתחילין התר"תין למה לי בתקיעות זו אחר זו דמה נפשך יפטר בתקיעה אחת אי גנח ויילול הרי יצא בג' תשר"ת. ואי גנח לחוד אותה תקיעה אחרונה של תשר"ת תעלה לו למנין תש"ת. וכן אם ייליל לחוד אותה של תש"ת אחרון תעלה לו למנין תר"ת ושמא כיון שעשו התקיעה לשם פשוטה שאחר התרועה לא רצו שתעלה לשם פשוטה לפניה. אי נמי משום דאתי למטעי דאם לא יעשה הסימן ...ון כי אם ש"ת לא יתנו לב לדעת דמשום תקיעה אחרונה של תשר"ת העולה לזו פשוטה היא ולא יעשה גם בשני גם בשלישי כי אם ש"ת ור"ת.
[רי"ף תתקנ"ז] שאילו מיקמי ריש מתיבתא וכו' כדכתי' בהלכות. וכתב הרב זרחיה ז"ל אין אנו זקוקים בזה לגערה ולנזיפה וההיא דתפילין אין לה שום ענין בכאן ואין לנו כיוצא בה בכל הברכות ובכל המצות. ולפי דעתי נראה לי מה טעם אמרו סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו אע"פ ששתי מצות הן כיון דכתי' בהו בתפילין של יד ושל ראש והיו לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהא תכף תפילה של ראש לתפלה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהן. ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ברכה של תפלה של יד וממשמש בתפילה של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שנייה על של ראש ותוכף שני המצות זו לזו וזו היא שאמרנו [מנחות ל"ו ע"א] סח בין תפלה לתפלה מברך שתים לא סח מברך אחת שאם לא סח ביניהם מברך ברכה אחת על זו וברכה אחת על זו ואם סח ביניהם מברך שתים על של ראש לפי שחוזר ומברך ברכה של יד ותוכף לה ברכה של ראש והוה ליה כמברך שתים על של ראש וכך פירשו הגאונים הראשונים. וכך נמצא בשאלתות דרב אחא גאון [פרשת בא שאילתא מ"ז] ובהלכות ר' שמעון קיירא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא היה סובר כן וכן נראה מדבריו ממה שכתב כאן וממה שכתב בהלכות תפילין ועל זאת כתב בהלכות תפילין ואשכחנא בהא מילתא טעות בהלכות גדולות והרב מחכמי דורנו הכריעו כדברי ר' שמעון בעל הלכות. וכן נהגו עד היום כל חכמי צרפת ז"ל.
פיס' תקע בראשונה פשוטה שלפני התרועה תקעה כדרכה ומשך בשנייה תקיעה שלאחר תרועה כשתים לצאת ידי שתים שיהא צריך זו אחר זו פשוטה שבסוף סימן זה ופשוטה לסימן אחר אין בידו אלא אחת פי' ר"ש ז"ל אחת ולא שתים כאשר זמם. וכך פירשו הגאונים ז"ל שאם משך בתקיעה האחרונה של תר"ת הראשון לא עלתה לו אלא אחת וצריך לתקוע תקיעה אחרת לתחלת תר"ת שני אבל לתקיעה אחרונה של סימן [ראשון עלתה לו. ובא רב יצחק אבן גיאת ז"ל ואמר שמצא] בירושלמי שאף לתקיעה אחרונה של תר"ת [ראשון לא עלתה לו ומאי אלא] אחת היא התקיעה הראשונה של סימן ראשון שתקע בה [בפני עצמו. וזהו] הירושלמי כמו שכתבו תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו א[לא אחת] רבא בר זמנא אמ' בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה רישא גבי סופ[א] מצטרף וסופא גבי רישא מצטרף לא רישא אית ליה סופא ולא סופא אית לי[ה] רישא ואמ' הרב מתוך שלא מצינו בעלי התלמוד באין לחלוק על המשנה חזרנו לומר על הראשונה ועליה אמ' אין בידו אלא אחת. פי' אותה ראשונה בלבד שתקע כתקנה אבל השנייה שמשכה כשתים אין בידו אפילו אחת מהן וזו היא דר' זעירא. וזה הפיר' כמה שהוא רחוק שיאמר תנא דמשנתינו אין בידו אלא אחת ויאמר ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ולא לשנות אלא לפרש והלשון הזה דבר והפכו. ועוד אראך שאין זה דרך הירושלמי ולא זו העיר. אבל בתחלה הוצרכתי לכתוב כי לפי דעתי אי איפשר לפרש משנתינו אין בידו אלא אחת על הראשונה. חדא שהרי כשאמרו בגמ' למימרא סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא לא הקשו ממשנתינו דתקע בראשונה עד שדקדקו וממילא תחלת תקיעה בלא סוף נמי יצא. ואי ס"ד אותה התקיעה שנמשך בה לא עלתה לו כלל בלאו הכי נמי הוה יכול למידק ואם איתה דסוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא הכא נמי תיפוק משום סופא בלא תחלה שהרי לשום מצוה הוא תוקע ומתכוין לשמע תקיעת מצוה ואע"פ שלא עלתה לשתים כשתמצא לומר תחלה בלא סוף לא יצא וזו הואיל ולשתים נתכון כשתים הן מכל מקום תיפוק ידי תקיעה ראשונה משום סופא ועוד דהוה לו למימר בגמ' ואמאי ליסליק נמי לתרתי כלומ' לא תבעיא לחדא שהוא בדין שעלתה לו אלא לשתים נמי תעלה לו מדלא קאמ' הכי שמע מינה דלא קשיא ליה אלא אמאי לא סליק ליה לתרתי לפי שלאחת ודאי עולה לו. ועוד שאם אינה עולה לו אלא אותה תקיעה הארוכה כלל אף אחת אין בידו לפי שהוא צריך [לתקוע תקיעה אחרת ונמצא שאותה תקיעה האר]וכה שלא עלתה לו מפסקת [בין תרועה לתקיעה וצריך לחזור] לראש כדאמרינן לעיל [ל"ג ע"ב] ודילמא ילולי הוא וקא [מפסקי שברים] בין תרועה ותקיעה ודילמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה [וכו'] וא"ת תקיעה ותקיעה לא אפסק הוא ודאי כיון שלא עלתה לו הפסק [הוא] דומיא דשברים ותרועה דפשוטה לפניה ולאחריה בעינן ואין בתקיעה שיוצא בה לאחריה ממש. ותניא נמי בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת פי' אין בידו אלא תקיעה אחרונה ויחזור ויריע ויתקע לפי שהפסיק בתרועה אחת שכבר הריע וחזר ונתעסק בתרועה נמצאת אותה תרועה אחרונה שאינה כלום מפסקת בין תקיעה אחרונה לתרועה לפיכך לא יצא כדאמרי' לעיל בשברים ותרועה. אלא שמע מינה מאי אין בידו אלא אחת דלא עלתה לו לשתים מחמת אורכה אלא לאחת עלתה לו והא דקתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת משום דאי תנא הכי הוה אמינא דהכי קתני אם האריך בתקיעה ראשונה של סימן לא עלתה לו לשתי תקיעות ולא יהא צריך לתקוע אחרת בסוף משום דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. אבל אם שתי תקיעות סמוכות על הסדר תקע בנשימה אחת עולות לו לשתים קמ"ל. ועוד איכא למימר לפי שאין שיעור לתקיעות למעלה ואם רצה להאריך מאריך אם האריך בה כשתים פשיט' שלא [עלתה] לו לשתים שעדיין מדין התקיעה הראשונה היא ואחת היא שהרי אין לה שיעור למעלה ומשום הכי [קתני] תקע בראשונה שהיא תקיעה שבתחלת הסימן והאריך בה כשעור ותקע בשניה והאריך בה כשתים בראשונה סד"א כיון שהאריך כשתים בראשונה הרי היא כאלו הפסיק ותקע שתים שהרי השניה ניכרת קמ"ל. וזה נראה לי באמת ובנכון.
ועכשו אפרש הירושלמי ואכתוב הגרסא מתחלתה שהרב הנזכר ז"ל קצר בה וכך הוא הירושלמי הזה בפיסק' דמתני' שופר של ראש השנה של יעל פשוט וכו' [פ"ג ה"ג]. אמ' ר' י[וס]ה הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והידה אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. ר' בא בר זימנא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו'. וכך פירושו זאת אומרת תקיעה שמתחלתה התחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו איכון ותקע לי וכיון והשלים תקיעותו או שהתחיל בה להוציאו ומשך בה יותר מן השיעור להתעסק בעלמא יצא. והידה אמרה דא אי זו משנה אומרת כן ומפרש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת והא כיון שהשלים הראשונה ונתכון לשם שניה ואין עולה לו אינו אלא כמתעסק בעלמא אלמא שמע תחלת תקיעה בלא סוף אלא השלימה כמתעסק עולה לו לאחת. ובא ר' בא בר זימנא בשם ר' זעירא לחלוק על ר' יוסה דאמ' היכא ששמע מקצת תקיעה מן המתעסק אפלו אחת לא עלתה לו ואינו דומה למשנתנו למה רישא גבי סופא מצטרף וסופה גבי רישא מצטרף פי' כל תקיעה רישא וסופא מצטרפי' לפיכך שמע מקצת תקיעה מן המתעסק לא יצא לפי שראשה אין לה סוף כלומ' אם שמע תחלתה מן תוקע לשם מצוה שחזר להתעסק בסופה לא יצא שאותו ראש התקיעה אין לה סוף וכן אם היה מתעסק בראש וחזר ותקע לשם מצוה אין לאותו סוף ראש לפיכך לא יצא. אבל משנתינו ראש וסוף יש לה לשום מצוה ועלתה לו לאחת. והא דקאמ' אפי' אחת אין בידו ולא מיבעיא שתים לישנא בעלמא (נקט) קאמ' משום לתא דמתני' דגבי מתעסק פשיטא דלא תעלה לשתים ומדברי ר' יוסי יש סיוע לפירושנו הפך מדברי הרב יצחק ז"ל. וכמד[ומה] לי שהביאו זה הענין גבי האי מתני' משום דקתני מתני' שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר וקס"ד דבאותו אריכות הוא יוצא דהוא מקצת תקיעה ועלה קאמ' הדה אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא. ושאלו עוד והיידא אמרה דא במתעסק דבמתני' דילמא מכולה תקיעה קא נפיק כדמסקינן בגמרין ואהדר תקע בראשונה וכו' כדפרישית ועוד במקום אחר ישנה לזו הסוגיא בפרק בתרא [ירושלמי ה"י] הכי אי זו היא הרעה ר' חנניה ור' מנא חד אמ' [הדין טריפוטה] וחורנא אמ' תלת דקיקין ר' חנניה חשש להדא דר' מנא ולהדא דידן והיידא אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זימנא בשם [ר'] זעירא אפי' אחת אין בידו למה וכו'. ופירושו שר' חנניה היה חושש לדברי ר' מנא שהתרועה קול המתרעש שנקרא להם טרפוטא והיא ילולי והיה חושש עוד להדא דידן דעבדינן תלת דקיקין שהם שלשה שברים והיה עושה שברים וחוזר ועושה תרועה או הפך ולא היה רוצה להוציא עצמו בסימן תשר"ת כלומ' שיעשה תרועה ושברים כאחת והיידא אמרה דא שאם יאריך בתרועה אחת ויעשה שברים ותרועה לא יצא דתנן אין בידו אלא אחת אף כאן לא היתה עולה לו אלא אחת ר' בא בר זימנא אף אחת אין בידו לפי שתחלתה שברים וסופה תרועה ואי שברים לא תרועה ואי תרועה לא שברים הילכך אין לראש סוף ואין לסוף ראש לא מזו ולא מזו יצא ידי חובתו. ונראה שלא היו חוששין בירושלמי להפסק בעושה תרועה ושברים כאחת אבל היה להם כמאריך בתקיעה ואם היה עושה תרועה ומפסיק ועושה שברים לא היו חוששים להפסק ומ"ה הוה ר' חנינא עושה תרועה וחוזר ועושה שברים בהפסקה בינתים שיהא להם ראש וסוף. ובזה אינו הולך בשיטת הגמ' שלנו. ואני חושב עוד בזה מה שנהוג בירושלמי במקומות רבים תדיר שהיא גירסא חסרה שהחזירו כאן והידא אמרה דא על פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק ואתמרא על פסקא דמתני' תקע בראשונה וכו'. ואינו מחובר למחלוקת ר' חנינא ור' מונא ומכל מקום פי' הענין כמו שבארתי לא כדברי הרב יצחק ז"ל. ובזה הדרך ישכן אור. והוי יודע שמה ששנינו אין בידו אלא אחת דוקא בתקיעה ותקיעה לפי שכיון שאין לה שיעור למעלה עדין תקיעה אחת היא אע"פ שתקע וקצר בראשונה שפעמים שאדם מאריך בזו ומקצר בזו ומשום הכי אפסוקי תקיעתא לא מפסקינן. אבל תקע והריע בבת אחת יצא ועולות לו לתקיעה ותרועה לפי ששינוי קול התרועה או התקיעה הוי ראש לה ולא מקריא תחלה בלא סוף וסוף בלא תחלה ולמדתיה מן הירושלמי דגרסי' התם בפירקין [פ"ד ה"י] אמרן בנפיחה אחת אשכח תניי תני אמרן בנפיחה אחת יצא. והא תנינן סדר תקיעות שלש של שלש שלש פי' כיון דקתני של שלש שלש אלמא מופסקות בעינן דאלו בנפיחה אחת אינן שלש ומפרקינן שלא יפחות כלומ' לא בא משנתנו אלא לומ' שלא יפחות משלש אלא יתקע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם תקען בנשימה אחת יצא שלא פחת וקול תקיעה משונה מקול תרועה וניכר הוא שהם שלש. והא דתשכח בתוספתא [פ"ב הי"ב] תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא לא נסמוך עלה דמשבשתא היא ותני יצא שהיא אותה הבריתא שהביאו בירושלמי דקתני יצא ואע"ג דפרישנא לעיל בירושלמי דתרועה ושברים כאחת אינו עולה לו שאני התם דתרויהו שברים נינהו ודמו להדדי וא[פ]סוקי תקיעה היא.
<h2>דף לד:</h2>
[רי"ף תתקנ"ח] שמע תשעה תקיעות תרועות נמי קרי תקיעות. מתשעה בני אדם כגון שהששה תוקעין והשלשה מריעין בבת אחת לא יצא ואע"ג דאמרי לעיל [כ"ז ע"א] דתרי קלי מתריי גברי משתמעי לא קשיא מידי דנהי דתרי קלי מתרי גברי משתמעי אבל הכא אנן בעינן דלישמע תקיעה ותרועה ותקיעה בזה אחר זה והוא שומען בבת אחת. ואי נמי נראה לי דתרי קלי מתרי גברי משתמעי כגון שופר וחצוצרות ועשרה קורין את ההלל ואת המגלה דאמרינן יצא דכיון דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע חד מיניהו ובחד קלא סגי ליה ואע"ג דאיכא תרי קלי כיון דתרי גברי נינהו יהיב דעתיה ושמע חד מיניהו ולא בהיל מאידך אבל הכא ודאי צריך שישמע כל תשע הקולות וכמה קלי מכמה גברי לא משתמעי כולהו ואע"ג דיהיב דעתיה. והני דאיכא בין פירושא קמא לפירושא בתרא דלפירושא בתרא אע"ג דאמרינן לא יצא מכל מקום יצא ידי תקיעה אחת. אבל לפירושא קמא אפיל' מידי תקיעה אחת לא יצא. וכן נראה ועיקר. וכן כתב רבינו הרב ר' משה ז"ל שלא יצא אפי' ידי תקיעה אחת.
[רי"ף תתק"ס] תקיעות וברכות דעלמא כגון דתעניות אין מעכבין זו את זו. שאם הקדים תרועה לתקיעה אי נמי ברכה לחברתה לא עכב אבל ברכות ותקיעות דראש השנה ויום הכיפורים מעכבות זו את זו אם הקדים זכרונות ושופרות למלכיות או שופרות לזכרונות עכב המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש רחמים ובמה בשופר סדר תקיעות נמי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע ואם הקדים תרועה לתקיעה לא יצא.
[רי"ף תתקס"א] לא אמרו שיהא תוקע לכל ברכה אלא בחבר העיר חבורת צבור אבל יחיד מברך את כולן ואחר כך תוקע תשע תקיעות. שומען על הסדר שתרועה ותקיעה כסדר הזה שלשה פעמים ולא שיקדים תרועה לתקיעה. כתב הרב ר"ז ז"ל מה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהם יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה נראה לי שלא היה כן בימי [רבות]ינו חכמי התלמוד אלא מנהג הוא שהנהיג[ו] דורות האחרונים וכו' עד וסמכו להם על מאי דגרסינן בפסחים [ז' ע"ב] אמרי בי רב כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ושופר אלמא יש לשופר ברכה ממטבע קצר והתם בדוכתא אדחיא ליה ההיא דשופר. אמר רבי' זה אינו דעד כאן לא אדחיא אלא שאינה לאחר ע[שיה] דלא חיישינן דילמא מתקלקלי תקיעתא אבל עובר לעשייתה היא. ומה [שאמר] עוד אי נמי לא אדחיא יש לומר הא כדאיתה והא כדאי[תה]. ואין ברכה במטבע קצר בשופר אלא ממנהג [האחרונים] דברי הבאי הם [דאי] ברכת שופר מלכיות זכרונות ושופרות מאי היא דאמרינן אין מברך עליהם עובר לעשייתן דילמא מתקלקלי תקיעתא ומאי היא דאסיקנא אלא חוץ מן הטבילה בלבד איתמר אבל שופר מברך עליו עובר לעשייתן והא לכולי עלמא שופר אסדר [ברכות] שמע ליה כשהשלים כל ברכה וברכה דתנן מלכיות ותוקע שופרות ותוקע ומה מקום לספק זה אלא ודאי על ברכה של מטבע קצר הדברים אמורים ואין ספק ולא מקום למחלוקת שהיחיד שאינו תוקע על סדר ברכות ודאי צריך לברך על מצוה זו מטבע קצר כדרך שמברכין על המ[צות]. ויכולין אנו לפרש זו שבפסחים על היחיד התוקע לעצמו אבל צבור שתקע[ו] על סדר ברכות בלבד כדין המשנה אינו נראה שיברכו במטבע קצר אלא ברכות עולות לתקיעות וכיון שתקנו אחרונים או נהגו להקדים ולתקוע כדין היחיד על כרחן היו צריכין לברך במטבע קצר.
יחיד שלא תקע חברו תוקע לו יחיד שלא בירך אין חברו מברך לו ומסתברא טעמא כדאיתה בברכות ירושלמי [פ"ג] דתניא [כל] הברכות שא[דם פטור מוציא א]ת הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון דכתי' ואכלת ושבעת ו[ברכת מי ש]אכל יברך ר' יוסי ור' יהודה בן פזי הוו יתבין ואמרין לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו ולא מסתברא בתפלה שיהא כל אחד מב[קש] רחמים על עצמו. הילכך אין יחיד נעשה שליח ליחיד להתפלל אלא בצבור. והא דתניא [כ"ט ע"א] דיחיד כל הברכות אע"פ שיצא מוציא במידי דחובת יחיד ובמידי דחובת צבור קאמ' והילכך ברכת מצה וכיוצא בה דיחיד נעשה שליח ליחיד יחיד נמי מוציא אע"פ שיצא תפלה וכיוצא בה שאין שליח ליחיד אלא בעשרה אין היחיד שליח להוציא בין יצא ובין לא יצא אלא בצבור. והא דגרסינן התם [ברכות מ"ה ע"ב] סופר מברך ובור יוצא מברכת המזון משום דברכת המזון דמי לברכת המצוות שניתנו לשמוע אפי' ליחיד מה שאין כן בתפלה שלא ניתנה בלחש.
דהא ודאי והא ספק ודאי הוא שאם ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה ויתפלל שליח ציבור ויוצא ידי חובתו. ואם ילך אצל התוקעין שמא כבר עמדו (ותקעו) והלכו לביתם שהרי תקיעת שופר מן התורה ותפלה דרבנן הילכך ספק דדברי תורה עדיף מודאי דדבריהם.
<h2>דף לה.</h2>
[רי"ף תתקס"ב] למה צבור מתפללין בלחש. מודים חכמים אחר שנחלקו עמו חזרו והודו. מאן מודים לו בברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים ר' מאיר והלכה מכלל דפליגי דקאמ"ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל מכלל דעמד במחלקתם רבנן שאר חכמים חוץ מר' מאיר.
[רי"ף תתקס"ג (עירובין מ', א'—ב)] כיון דחלוקין במוספין שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה דכתי' עולת החודש וגו' [במדבר כ"ט] אמרינן בתפלה נמי את יום ראש חדש הזה ואת יום הזכרון הזה. אקרא חדתא כשאני רואה משנה לשנה דלעת כשהיא מתחדשת אמרי' זמן. רשות לא קא מיבעיא לי פי' וזה שאתה מברך שהחיינו כשאתה רואה דלעת חדשה רשות היא ולא חובה. כי קא מיבעיא לי חובה ואני שאלתי על חובה. והילכתא אומ' זמן בראש השנה ויום הכיפורים. ולא מיבעיא בליל ראשון דאמרינן זמן אלא אפלו בליל שיני אומ' זמן דכשני ימים של גליות דמי וטעמא משום [...המנח]ה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. ועיקר יום [... ...] אומרין זמן וליל ראשון היו אומרי' אותו מספיקא אף אנו נאמר בשתיהם כמנהגא שת[..] וכן השיב רבי' משולם בר' קלונימוס אבל ר' יצחק בר יהודה צרפתי לא היה אומרו אלא בליל ראשון וליתא. וכי אמרינן זמן ביום הכיפורים לא אמרינן אכוס ואפילו מבעוד יום. דכיון דאמ' זמן קבליה עלויה ואתסר ליה למשתי אלא בלא כוס אומרו דקימא לן כרב נחמן דאמ' זמן אומרו ואפילו בשוק [ערובין מ' ע"ב]. גרסינן בפרק קמא דכריתות [ה' ע"ב] גבי ההיא דתניא אין מושחין מלכים אלא על גבי מעין כדי שתימשך מלכותן שנאמ' ויאמר המלך אל בניהו בן יהוידע וגו' [מלכים א' א'] אמ' אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא הני דרגילי למיתי בריש שתא קארא רוביא כרתי סלק ותומי ותמרי שרי פי' קארא יקרע גזר דין. רוביא ירבו זכיותנו. כרתי יכרתו שונאינו. סלקי יסתלקו עונינו תומי ותמרי יתמו עונינו.
בספרים שלנו גרסינן מאי טעמא אילימא משום דנפישי בהו קראי דמלכיות זכרונות ושופרות הא אמ' רב חננאל כיון שאמ' ובתורתך כתוב ועל ידי עבדיך כתוב ובדברי קדשך כתוב כדמפרשינן לעיל. ואתיא שמעתין כר' יוחנן בן נורי דאמ' [ל"ב ע"ב] אם אמ' שלש מכולן יצא לפיכך אם אמ' נוסח ברכותינו וכשהגיעו יקבלו כולם עול מלכותך אמ' ובתורתך כתוב לאמר כי המלכות שלך היא וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב על ידי עבדיך הנביאים יצא כאלו הזכיר שלשה פסוקי מלכיות. והכי אקשינן מעיקרא למה מוציאן שליח צבור מוטב שיתפללו הם עצמם ויזכרו שלש מכולם כדברי ר' יוחנן בן נורי ולא יאמרו הפסוקים עצמן אלא ככתו' כדברי ר' חננאל דאמ' כיון שאמ' ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך להזכיר פסוק עצמו. וכן פי' ר"ח ז"ל בפירושיו ור' שמעון בעל הלכות ראשונות ורבינו יצחק ז"ל. ומפרקינן אלא משום דאוושי ברכות שהם תשע ארוכות ואתי למטעי לפיכך תקנו שיהא שליח צבור מוציאן. וכן הוא עיקר הפי' באמת שאלו לדברי רש"י שפי' הא דר' חננאל בקראי דמוספין היאך אמרו בגמ' אילימא משום דכתיבי קראי והא אמ' ר' חננאל וכו'. מאי קושיא מקראי דמוספין הא איכא קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דנפישי מקראי דמוספין דהוו להו תשע קראי, ואפי' לדברי ר' יוחנן בן נורי. והיכי קס"ד דמשום קראי דמוספין קאמ' ושבקינן הנך קראי דנפישי ועוד דהוה ליה לתרוצי אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות ולא משום דאוושי דמשמע דקראי ליכא אלא ברכות הוא דאוושי בעצמן מפני שהן תשע. ועוד מדקאמרינן אילימא משום דכתיבי בהו קראי והאמ' רב חננאל וכו' משמע דלרב חננאל לא כתיבי בהו קראי כלל. אלא משום דאוושי שאומרי' הפסוקים בקול רם. ובנוסחא דרבינו חננאל והרב אלפסי ורבינו אפרים ז"ל משום דנפישי ברכות דכל שבתות וימים טובים שבע והני תשע. ושל פרקים כל תפלה דלא אתי אלא מתלתין יומין ואילך הוי של פרקים. והכי מוכח בגמ'.
בגמ' אמרינן לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות. פרש"י ז"ל אבל דעיר לא משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן. נראה שהוא מפרש דעיר שיכולין להסדיר צריכין להתפלל ותמהני אם כן היאך אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין שהרי צריכין להתפלל ואין שליח צבור מוציאם. והגאונים ז"ל פרשו כך דלא פטר רבן גמליאל מי שלא שמע תפלת שליח צבור אלא עם שבשדות דאניסי ולא מצו למיעל לבי כנשתא אבל דעיר שלא יבאו לבית הכנסת לא דהא לא אניסי ומצו למיעל לבית הכנסת אבל א[ותם שבאו] לבית הכנסת כולם פטורין. אבל לא נתקררה דעתי עדין משום דהוה לן למימר בגמ' הכי פוטר היה רבן גמליאל עם שבשדות אע"פ שלא שמעו מדקאמרינן סתם לא פטר אלא עם שבשדות משמע ולא אחרים בין דבית הכנסת בין דעיר. ובדקתי ומצאתי בתשובת הגאונים ז"ל שהם גורסים כך לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות ושבית הכנסת, דאניסי אבל כולי עלמא לא וכן ראיתי בנוסחא של ר"ח ז"ל ובירושלמי כך אמרו שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן וכו' והוא שישנו שם מראש התפלה. ואיפשר שרש"י ז"ל כך אמ' דאותם דעיר שלא באו לשמוע תפלת שליח צבור צריכין להתפלל ולא פטרם רבן גמליאל מפני שאינם אנוסין ויכולין להסדיר תפלתם. ושמעינן מיהא דהילכתא כר"ג וכו'. אבל בתפלות של כל השנה הלכה כרבנן בתרויהו בעם שבשדות ובעם שבעיר דבתרתי פליגי רבן גמליאל ורבנן פליגי בעם שבשדות ופליגי בעם שבעיר פליגי בעם שבשדות דלר"ג מוציא אף הבקי כיון דאניסי. ולרבנן אינו מוציא אף שאינו בקי אע"ג דאניסי כיון דלא שמעי. ופליגי בעם שבעיר דלרבנן מוציא את שאינו בקי אם יבא לבית הכנסת וישמע התפלה מפיו מתחלה ועד סוף אבל מי שהוא בקי צריך להתפלל שאין שליח צבור מוציא בקי לעולם עד שיתפלל. ור"ג מוציא עם שבבית הכנסת בין בקי בין שאינו בקי.
